מקרא

• מודגש - שאלות העורך
• הערות - (יצויינו בסוגריים)

ראיון עם דרור בר-נור (06-12-2021) לקראת הפנזין הראשון

ב-68 לקחנו אליפות, אחרי 10 שנים יבשות. זאת אומרת, ב-58 זו הייתה האליפות האחרונה, 10 שנים היו ללא תואר, והם (מכבי) היו אפילו בסכנת ירידה באותה תקופה.
אז למעשה, עלינו קבוצת הנוער של מכבי תל אביב, שיחקנו מהילדים ביחד עם גיורא וצביקה רוזן ("מכבי שמעון"), מיקו בלו ומליקה.

אני זוכר ששיחקנו משחק אחרון מול הפועל פתח תקווה (למעשה, המפגש נערך שלושה מחזורים לסוף הליגה) שלקחה איזה שש שנים רצופות אליפות. ב-68 הגענו למשחק האחרון עם אותה כמות נקודות, שיחקנו באצטדיון המכביה, ניצחנו 0:2 וזכינו באליפות.

שני שערים שלך
שני שערים שלי, כן. ואז הגענו לאליפות אסיה.

אתה אז בן 20. איך זה מרגיש, איך חוגגים בכלל בגיל 20 דבר כזה?
אפילו לא בן 20. שמע, בכלל ההיסטוריה שלי היא היסטוריה שהביאה אותי במקרה לכדורגל, כיוון שאני למדתי בפנימייה צבאית. אני עזבתי את הכדורגל בגיל 14, שלוש שנים לא שיחקתי כדורגל, הגעתי במקרה חזרה ועזבתי את הפנימייה בשביל הכדורגל.

איך קרה דבר כזה, שלאחר שלקחת גביע בתור ילד בן 10 (יורחב בהמשך) הלכת לפנימייה צבאית?
שמע, הייתי ילד, הורי רצו, למדתי שם בחינם וזה הקל על ההורים שלי והיה לי שם טוב. זו הייתה פנימייה צבאית בחיפה, אבל כשהתחלתי לשחק - למעשה שיחקתי בשביעית בקבוצה הבוגרת.
אז הם רצו אותי ואני רציתי לא פחות, ועזבתי שם.

איך חזרת לקבוצה אם היית בפנימייה?
או, זה סיפור. באחת החופשות שלי בפסח, הגעתי למשחק של מכבי תל אביב נגד טוטנהאם בבלומפילד.
הסתובבתי והלכתי למשחק, כרטיס לא היה לי ואז פגשתי את מנהל הקבוצה שלי מהילדים, אז הוא אומר לי "דרור, אני מכניס אותך, אבל אני רוצה שתבוא בשבת לשחק עם הנוער, לחזק אותם". באתי ושיחקתי עם הנוער, ניצחנו לדעתי 0:3 - נתתי את שלושת הגולים.
שפיגל האבא (אליעזר, "לייזי") היה המאמן ואמר "את הילד הזה אני רוצה שבוע הבא למשחק". בקיצור, חזרתי ביום ראשון לפנימייה, ביום שישי מתקשרים אלי ממכבי אומרים לי "אתה יושב?". בהתקפה של מכבי תל אביב משחקים בצד ימין טלבי, משה עסיס, רפי לוי, גיורא שפיגל ודרור בר-נור.
אני ילד בפנימייה, בחייאת מה אני? אמרתי להם "איך אני משתחרר"? אז הם אמרו לי "דבר עם המפקד שלך".
הלכתי למפקד שלי וביקשתי להשתחרר, אמרתי לו שאני משחק במכבי תל אביב, הוא הסתכל עלי כמו איזה "אתה פסיכי? מה לך ולמכבי תל אביב?". גם מפקד הבסיס לא שיחרר אותי - לא האמינו לי. אז ברחתי בלילה, עשיתי את כל הסיבוב הזה,
מחיפה. שתבין, תפסתי טרמפים בלילה, הגעתי ולא ישנתי כמעט בלילה.
המשחק הראשון שלי היה נגד שמשון, ואז ניצחנו 0:2, נדמה לי שאת אחד השערים אני נתתי (המשחק אכן היה נגד שמשון ונגמר 0:4, ללא שער של בר-נור).

חזרתי לפנימייה שמה, אני מספר להם ששיחקתי במכבי תל אביב, נתתי גול אפילו ואף אחד לא מאמין לי. הילדים שגדלו איתי יחד 3 שנים בפנימייה, ידעו שאני משחק טוב אבל לא תיארו שאני משחק במכבי תל אביב, "לא מאמינים לך".
למחרת חיכינו לעיתון שיגיע והיה לנו תלמיד שאתם בטח מכירים, רפי גנאחר - רפי גינת מהטלוויזיה. הוא בא עם העיתון ואז התחילו להאמין לי.
אחרי זה המשכתי לשחק בחופשות, שיחררו אותי שישי-שבת. הגיעה סוף השנה והייתי צריך לקבל החלטה, החלטתי שאני ממשיך במכבי ועוזב את הפנימייה.

אז בעצם עלית תחת אבא של שפיגל, אצל אליעזר שפיגל במשחק האחרון, ושנה לאחר מכן זה היה תחת צבי ארליך בשיתוף עם חליבנר
נכון, ואז עם חליבנר לקחנו את האליפות. זו הייתה בעצם שנה כפולה, יכולנו בעצם לקחת שתי אליפויות באותן שנתיים אבל זו הייתה שנה כפולה. ניצחנו את הפועל פתח תקווה במחזור האחרון ולקחנו אליפות (המשחק מולם היה במחזור ה-58, שלושה מחזורים לסיום).
ואז התחיל בעצם גביע אליפות אסיה לקבוצות, זה כמו אליפות אירופה למעשה באותם ימים (כי הכדורגל הישראלי התחרה באסיה).
טסנו לשם. זה היה טורניר עם 16 קבוצות, אלופות המדינות באסיה. היינו בבית של 8 קבוצות, בבית השני היו גם 8 קבוצות.
זכינו באליפות הבית שלנו ובצד השני הייתה קבוצה שנקראת יאנגציי, זו הקבוצה שהגיעה לגמר, הקבוצה דרום קוריאנית. תשמע, היא הייתה קבוצה נהדרת, ראינו אותם במשחקים ולא האמנו שננצח אותם.
היה להם שם שחקן "צה-בון-קום". לא יודע אם שמעתם עליו, אבל הוא היה האסייתי הראשון ששיחק בבונדסליגה, בליגה הגרמנית, וכיכב שם. הוא למעשה האסייתי הראשון שיצא מאסיה לאירופה.

ואז נפגשנו בגמר, היו 50 אלף צופים וכמובן שהם אהדו את הקבוצה המלוכסנת (המקומית),
שמע, אנחנו התגוננו רוב המשחק, אנחנו קיווינו להגיע לפנדלים. אני זוכר שכבר מיקי מיכאלי השוער התחמם להחליף את חייימק'ה לוין.
ואז דקה 113 אני מקבל כדור אחרי ההגנה שלהם, כולם תקפו.

אתה זוכר ממי קיבלת אותו?
ממאיר נימני ז"ל. התקדמתי לכיוון השער, השוער יוצא מולי, נתתי פס חזק והכדור נכנס וכולם עלי. וזהו זה, זה נגמר בזה.

האמנת שזה מה שיקרה אחרי התגוננות מלאה וציפייה לקראת משחק כזה?
לא לא, ציפינו וקיווינו יותר נכון לפנדלים, אמרנו מקסימום נוציא תיקו ונגיע איתם לפנדלים.

התאמנתם לפני המשחק על פנדלים?
התאמנו על פנדלים וקיוווינו שזה יהיה. האמת שאתה לא מתכנן, אתה לא יודע איך המשחק יתפתח, אבל כשהוא התפתח כמו שהוא התפתח כשאנחנו בעיקר מתגוננים, אז אתה מקווה להגיע לפנדלים ואולי שם לנצח.
וזהו, זה למעשה היה שער הניצחון.

אתה זוכר משהו מהרגעים של כיבוש השער?
שמע, אני זוכר שצעקתי "אמא". זאת אומרת זה היה משהו מאוד רגשי, כאילו הכל התפרק, שמה הרגשתי את השמחה של כולם. חזרנו למלון, קפצנו לבריכה עם הבגדים, עם הנעליים, עם הכל.
זה היה רגע שקשה לשכוח אותו.

הגביע שזכיתם בו, הגעתם איתו לארץ ומסופר שהוא נשבר (עפ"י אשר גולדברג)
לא ידוע, עד היום לא יודעים, הוא נעלם ולא יודעים איפה הוא, אבל יש תמונה שלו.

ספר לנו על התחושות באותה עונה, איך זה התגלגל בסופו של דבר למשחק בודד. בסוף העונה נגמרה 75-77 בנק' למכבי על הפועל פ"ת, כשבמחזור 58 מתוך 60 שיחקנו מולם ושם בעצם הבטחנו את האליפות.
מה אתה יודע לספר על התחושות לקראת המשחק, שבעצם אתה השתתפת בו. כשאתה בפנימייה היית צופה במכבי? מה היו היחסים?
בוודאי, הייתי אוהד שלהם כל השנים, אין ספק. סך הכל עקבתי אחריהם, הייתה חשובה לי מכבי.
אבל כשאתה שחקן זו תחושה אחרת. זאת אומרת אתה לא אוהד אתה משחק, והתחושה באותה עונה הייתה מצוינת למרות ש..

מכבי הובילה בראש העונה
נכון, והפועל פתח תקווה צמצמה לקראת הסוף אם אני לא טועה, ואז הגיע המשחק הקובע.
אני זוכר שהיו 10 אלף צופים באצטדיון המכביה, זה היה האצטדיון שלנו באותה תקופה.

איזו מן תחושה זו לאוהד שיושב בפנימייה צבאית, שקוראים לו לדגל למשחק העונה מול הפועל פ"ת אחרי עשור בלי אליפות, שבסופו של דבר הוא שם את שני השערים שהכריעו את המשחק?
מבחינתי זה היה חלום, עבור החברים בצבא זה זה היה קשה לעכל.

למשחק הזה מול הפועל פתח תקווה יצאת מהצבא?
כן, כן זה היה בצבא.

היית מקבל יציאות למשחקים?
לא הייתה בעיה, בצבא הייתי מדריך ספורט פה בקרייה והבוס שלי היה אוהד כדורגל, אז לא הייתה בעיה.

אז למשחק שקראו לך בזמנו, הראשון שברחת עם המפקדים אחרי שהלכת לטוטנהאם ואז לא רצו לשחרר אותך, זה היה משחק של הנוער שהיה באותו שבוע?
כן, באותו שבוע שיצאתי לחופשה זה היה המשחק של הנוער ושבוע אחרי זה כבר שיחקתי בבוגרים

מה ההרגשה, כשהבנת משאר חברי הקבוצה שאליעזר שפיגל קורא לאיזה ילדון ובסוף הוא כובש את שני השערים?
תראה, חלק מהשחקנים הכיר אותי, כיוון ששיחקנו יחד בילדים וזכינו באליפויות, כמו גיורא ורוזן ומיקו בלו ומליקה, והיו עוד כמה שהכירו אותי למרות שהיו מבוגרים ממני בשנה-שנתיים או שלוש, אבל הכירו אותי עוד מתקופת הילדים.

מבחינת תארים ועונותיך במכבי בתור שחקן, מה זכור לך בתור הכי משמעותי?
יש לי 3 אליפויות, שני גביעים ושני גביעי אסיה (ו2 אלוף האלופים).
 
בשנים הראשונות נכנסת למשחק, בעונה לאחר מכן שמת לדעתי 6 שערים, אבל בעונת 1969/70 היית כבר בורג מרכזי, עם המון שערים והופעות כמעט בכל המשחקים. מה זכורה לך כעונה הכי משפיעה\חשובה שלך?
אני חושב שב-72 שלקחנו אליפות, אני בארה"ב בסן-פרנסיסקו, טסתי לשם בסוף העונה הקודמת ומכבי החזירו אותי בינואר. ואז בסיבוב אחד נתתי 17 גולים, (הסיבוב) האחרון. מכבי היו מקום 5-6 משהו כזה.

היית בארה"ב לעיסוקי כדורגל?
נסעתי לשחק שם אבל מכבי לא נתנו לי את האפשרות לשחק, זאת אומרת הם מנעו ממני.

מבחינת כרטיס?
את הכרטיס כן , אז לא הייתה לי ברירה וחזרתי חזרה. הגעתי בסיבוב השני, בתחילתו לדעתי, ואז לקחנו את האליפות. זו הייתה העונה שמבחינתי זה היה השיא.

היית עם המון שחקנים, מי זכור לך כדמות הבוגרת והמשפיעה כשנכנסת כנער?
אני חושב שגיורא שפיגל. היה לנו תיאום יוצא מן הכלל לי ולו.

הייתם יחד מגיל 10 בערך?
כן כן, הוא יודע לחפש אותי ואני ידעתי לאן לרוץ כשהכדור אצלו, היה לנו תיאום מצוין. לאחר מכן היה לנו תיאום גם כמאמנים, גם בהפועל פתח תקווה וגם במכבי תל אביב בעונת 87-88 שלא הצליחה כל כך אבל כן, עבדנו יחד.

אם כבר העלת את זה, אז באותה תקופה שלך כמאמן, זכינו בשני גביעים, גביע המדינה ואלוף האלופים, אבל סיימנו במקום ה-12, הכי נמוך בערך שמכבי סיימו בו. איך אתה מסכם את התקופה ואת הקדנציה שלך כמאמן?
ניסינו לעשות דברים שהיו חדשים בכדורגל.

כמו מה למשל?
מנהל מקצועי, מאמן שוערים, מאמן כושר, דברים שלא היו. גיורא הביא המון רעיונות מחוץ לארץ, הוא למעשה הקדים את הכדורגל בחשיבה שלו. זה היה קצת מוזר - העיתונות, התקשורת, קיבלה את זה בצורה שלילית. מה זה מאמן כושר, מאמן שוערים ומנהל קבוצה?
היה לנו אז צוות של מכבי תל אביב, כולם - היה את ירון עוז ואת מיקו בלו וגיורא ואני, ארבעתנו היינו.
באילו תפקידים? מיקו בלו היה מאמן שוערים, ירון עוז היה מנהל קבוצה, גיורא היה מנהל מקצועי ואני הייתי המאמן והיה לנו עוד מאמן כושר, סה"כ דברים חדשים שנכנסו לכדורגל. באיזשהו מקום (זה) רדף אותנו. באנו גם עם חליפות וזה לא הצליח, זה לא שהחליפות לא התאימו, החליפות התאימו לנו אבל התוצאות לא התאימו לתקשורת, ולכן הם ירדו עלינו בנקודה הזו. אבל אני חושב שזו הייתה תקופ,ה שלמעשה, אנחנו הראשונים שהכנסנו סטנדרטים חדשים לכדורגל. היום אתה רואה את כל זה, בזמנו אנחנו היינו הראשונים שהכנסנו.

מבחינת חומר השחקנים באותה עונה?
זה היה "דור המדבר" של מכבי.

בדיוק שאבי עזב, ודריקס נפצע עונה לפני
אני קראתי לזה דור המדבר. אני לא יודע כמה שנים לא לקחו אליפות באותה תקופה.

אז מלבד גיורא, שאתה אומר שהייתם בערך בני אותו גיל, כשאתה נכנסת על מי אתה הסתכלת? מי הייתה הדמות שהערצת\הערכת?
זה היה רפי לוי, הוא היה חלוץ מרכזי. אם היה מישהו שהערצתי אותו ורציתי לחקות אותו זה היה רפי לוי. מטבע הדברים אתה מזדהה עם העמדה שדומה לך. אני הייתי סקורר, חלוץ מרכזי, ורפי לוי היה האליל שלי, זאת אומרת אותו רציתי לחקות. גם עקבתי אחריו כילד.

מה הזיכרון הראשון שלך ממנו?
המשחק ששיחקנו יחד, ברגע שאני באתי הוא חזר מדרום אפריקה לכמה משחקים ואחרי זה עזב, אני הספקתי לשחק איתו משחק או שניים ואחרי זה הוא עזב.

אז לא היה ביניכם קשר אחרי זה?
לא, לא.

יש לך כמה עונות במכבי בתור שחקן. מי המאמן שאתה הכי זוכר מבחינת השפעה עליך, שקידם אותך, עשה שינויים?
את העונה הטובה ביותר עשיתי אצל יצחק שניאור, אבל כל מאמן שהיה לי, אם זה יענקל'ה גרונדמן ואם זה מרימוביץ ואם זה חליבנר, כל אחד תרם את התרומה שלו.

מבחינת מכבי של היום, אתה עוקב?
עוקב דרך הטלוויזיה.
 
מה אתה אומר?
זו לא מכבי של לפני שנה וחצי, איבדו לא מעט שחקנים שם. ההגנה לא אותה ההגנה, גם החיסרון של אצילי ומיכה - אתה רואה את הפריחה של אצילי שם (בחיפה).

במשפחה שלך יש ילדים אוהדי מכבי?
כולם אוהדי מכבי, כל המשפחה. זה מאבא שלי בא, אי אפשר להחליף קבוצה.
אני, כילד אני זוכר שבאותן שנים שהפועל פתח תקווה לקחו אליפות כל הזמן, ואני הייתי אוהד מכבי, כולם היו צוחקים "מכבי". אני כל מוצ"ש שומע את סוף החדשות, היו את התוצאות, "ושוב מכבי הפסידה", "ושוב מכבי הפסידה". זה משפיע עליך על כל השבוע - מצב הרוח.
אז אתה אומר לעצמך כילד, "למה לי לסבול? אולי אהיה אוהד הפועל פתח תקווה? ניסיתי, זה לא עובד".

משהו לקהל שתרצה להגיד, מסר כלשהו?
שמע, הקהל לא צריך את המסר שלי. הקהל בא בהצלחות ובכשלונות. הוא תמיד ילך אחרי מכבי תל אביב ונקווה לימים טובים יותר.