מחאת האוהדים כנגד לוני הרציקוביץ'

→   היסטוריה

מחאת האוהדים כנגד לוני הרציקוביץ' (2007-2003)

מחאת האוהדים כנגד לוני הרציקוביץ' היא מחאה שהובלה בידי ארגון האוהדים השחקן ה-12 ברובה, וכוונה כנגד בעלי המועדון דאז, לוני הרציקוביץ'. המחאה החלה בעונת 2003/04 ונסתיימה עם מכירת המועדון לידי אלכס שניידר בדצמבר 2007.
מחאה זו מתייחדת באופיה לאור ההתמקדות בהיבטים הצרכניים-חברתיים, להבדיל מרוב מחאות האוהדים המתמקדות בהיבטים המקצועיים.

רקע למחאה

לוני הרציקוביץ', בעלי המועדון, נגדו כוונה המחאה.

החל מראשית דרכו של לוני הרציקוביץ' כבעלים יחיד (שנת 1996), ניהול המועדון לווה בקולות של מורת רוח מצד הקהל, אשר נבעה בין היתר מחוסר הישגיות ומדיניות רכש מאכזבת.
עם רכישת המועדון, החליט לוני לפטר את המאמן דאז, דרור קשטן, על אף שזה הוביל את המועדון לדאבל בעונת 1995/96 והיה אהוד בקרב הקהל. צעד זה היה נק' שבר ראשונית בין הקהל הרחב לבין לוני הרציקוביץ'.
בעקבות אי-שביעות רצון זו, הוקם ארגון האולטראס, אשר ראה עצמו כאופוזיציה קולנית למדיניות הניהול (אף שנותר מיעוט בקרב הקהל הרחב). התנגדותו של הארגון לבעלים הייתה גורפת, ואף שכללה גם טעמים כלכליים, התמקדה בכשלונות המקצועיים שחוותה הקבוצה והפרשיות השונות אליהן נקשרה. מחאת ארגון האולטראס, אשר היוותה הטריגר להקמתו, לא נועדה להביא את הרציקוביץ' לנקיטת צעדים אופרטיביים מסויימים, אלא כוונה במוצהר להביא לעזיבתו את המועדון, משום שנתפס כסכנה לעתיד המועדון. משכך, ארגון האולטראס הוביל מחאה חסרת פשרות כנגד הרציקוביץ', אפילו מול הצלחות מקצועיות נקודתיות שהושגו בתקופה זו (אליפות 2002/03, עלייה היסטורית לליגת האלופות וזכיה בגביע המדינה בעונת 2004/05).
בעונת 2002/03, אבי נמני, קפטן הקבוצה והסמל הבלתי-מעורער בתקופה זו, סופסל למשך חלקים נרחבים בידי מאמן הקבוצה, ניר קלינגר, מטעמים מקצועיים. לאחר שמחליפו של נמני באותה עונה, ברוך דגו, נפצע וסיים את העונה, אבי נמני שב להרכב והוליך אותה במחזורי הסיום לאליפות ראשונה בעידן הרציקוביץ' כבעלים יחיד. חרף האליפות ותרומתו המכרעת של נמני, תקופת הספסול הותירה משקעים רבים בקרב הקבוצה והקהל הרחב, והעיבה על ההכנות לקראת עונת 2003/04

פרשת המחנאות

תפאורה שהועלתה בעקבות שחרורו של נמני מהמועדון.

במהלך מחנה האימונים של מכבי באוסטריה לקראת עונת 2003/04, החלו דיווחים בתקשורת על אווירה עכורה, שמקורה בסכסוכים פנימיים בין שחקני הקבוצה והמאמן ניר קלינגר.
המתיחות, שהחלה בעונה הקודמת לאור ספסולו של נמני, התעצמה דווקא לאחר השגת האליפות, משום שהצגותיו של נמני במחזורי הסיום הביאו לזכיה. חוסר השקט בקבוצה הוביל בסופו של דבר להדחה מבישה של המועדון מול מ.ש.ק. ז'ילינה הסלובנית במוקדמות ליגת האלופות. ההדחה הבהירה כי הקבוצה, במתכונתה הנוכחית, איננה מסוגלת לתפקד.
ב-13 באוגוסט 2003, הודיע המועדון כי החליט לשחרר את אבי נמני וטל בנין מהקבוצה. נימוק המועדון להחלטה היה כי השניים הובילו מחנות מנוגדים, אשר יצרו קרע חברתי והביאו לאווירה העכורה בחדר ההלבשה. עם קבלת ההודעה הרשמית, שרר הלם בקרב הקהל הרחב לנוכח הצעד הדרסטי, כמו גם כעס רב, בייחוד בקרב מעריציו הרבים של נמני, אשר הבטיחו כי לא יבליגו על צעד זה.

המחאה הצרכנית

תפאורה שהועלתה במהלך המחאה הצרכנית.

במקביל למחאה המקצועית אשר חרט ארגון האולטראס על דגלו מיום הקמתו, בקרב ראשי ארגון השחקן ה-12, אשר הוקם בשנת 2000, התפתחה תפיסה הרואה את אוהדי הכדורגל כצרכנים בעלי זכויות. תפיסה זו התבססה על הצלחתם בשני מאבקים מקדימים:

• במקרה הראשון, הצליחו למנוע מהרציקוביץ' להעביר את משחקי הקבוצה מאצטדיון בלומפילד לאצטדיון רמת גן. מאבק זה נבע מאמונה שהרווח הכספי הטמון באצטדיון רמת גן אינו עילה מספקת לעזיבת הבית.
• במקרה השני, נאבק הארגון במבצע מכירת כרטיסים מוזלים למשחקי הקבוצה ברשתות שיווק, מכירה אשר בוצעה, לטענתם, על חשבון כרטיסי נוער וילדים המיועדים לאוהדי הקבוצה. בעקבות פניית הארגון לממונה על ההגבלים העסקיים בוטלה העסקה עם רשתות השיווק.

ביולי 2003 פנה ארגון השחקן ה-12 להנהלת מכבי והעלה שלוש טענות:

1. העלאת מחירי הכרטיסים למשחקי הקבוצה מונעת הגעת אוהדים מעוטי יכולת.
2. תמיכת הנהלת הקבוצה בחוק וילן, שבקרב האוהדים נתפס כלגיטימציה לתיוגם כעבריינים מועדים, ובכך לתגובות אלימות כלפיהם.
3. התייחסות הנהלת הקבוצה לשחקני עבר אינה מוקירה את מורשתם ואת תרומתם למועדון.

עוד בטרם זכה הארגון למענה כלשהו מטעם המועדון, יצאה ההודעה הרשמית על שחרורים של נמני ובנין, ובעקבות כך ניתן האות לפתיחת המחאה.

החרפת המחאה

בליבה של המחאה עמדו הדרישות המקוריות של ארגון השחקן, שנגעו בעיקרם לתמחור הכרטיסים והמנויים, ושיתוף הפעולה של המועדון עם המשטרה ועם יוזמות חקיקתיות שכוונו כנגד אוהדים. המחאה לוותה בצעדים צרכניים: חברי הארגון הגיעו למשחקי הקבוצה כשהם לבושים חולצות שחורות (בדומה לחברי ארגון האולטראס) במטרה לפגוע באווירת העידוד ולהניע את הקהל הרחב מלהגיע למשחקים. הארגון קיווה שפגיעה כלכלית במועדון תמחיש לבעלים את חשיבות הטענות הצרכניות ותוביל למשא ומתן בנושא. על-מנת להבהיר כי אין מדובר במחאה על רקע מקצועי, חברי הארגון עודדו כרגיל במשחקי החוץ של הקבוצה (שכן ההכנסות ממשחקים אלו לא התקבלו לקופת המועדון).

סיום המחאה

רק בשנת 2005, כשנה וחצי לאחר ראשית המחאה, עת עמדה הקבוצה בפני השנה המאה לקיום המועדון, החל הרציקוביץ' לדבר ישירות עם האוהדים ולהתייחס לכלל הסוגיות שהעלו. האוהדים חשו שההנהלה נאותה להיענות לצרכיהם השונים, ואף פרסמה הודעת התנצלות על פגיעה בשמם הטוב של אוהדי הקבוצה. שיחות אלו הביאו את מחאת האוהדים לסיומה.
בין היתר סוכם כי האימון הראשון של הקבוצה בכל עונה ילווה בפריצת האוהדים אל כר הדשא, וזאת למרות שבמקרים דומים בעבר הזעיק הרציקוביץ' את המשטרה.
אין זה מן הנמנע כי מהלכי הפיוס למול הקהל היוו חלק ממאמצי השיווק שליוו את אותה עונה ומיתוגה. זאת משום שבמקביל להסכמות הצרכניות, סוכם על חזרתו של אבי נמני לשורות הקבוצה, יחד עם אייל ברקוביץ' וג'ובאני רוסו ("הגלאקטיקוס").

הערות שוליים